מלבד המטען הרגשי הכבד המגיע עם הליך הגירושין, על כל נגזרותיו, קיימות השלכות משמעותיות הנוגעות לחלוקת רכוש, בעיקר אם נצברו נכסים במהלך השנים, או שאחד מבני הזוג הגיע עם נכסים למערכת היחסים הזוגית. אי לכך, וכדי שלא לקבל החלטות שגויות (דבר שלעיתים קורה בחלוקת רכוש בגירושין, במטרה לנסות ולסיים את ההליך ולהתפשר שלא לצורך), יש להתלוות לעורך דין לענייני משפחה, אשר בהתאם לנסיבות המובאות לפניו, יציע את ההצעה הראויה והוגנת ביותר. כמו כן, ייצג בהליכים המשפטיים הנוגעים לחלוקת רכוש ולגירושין או הפרידה בכללותם.
במאמר המובא לפניכם/ן, נעסוק באופן חלוקת רכוש, באמצעות איזון המשאבים המוכר בחוק יחסי ממון וחל על בני זוג שהתחתנו לאחר שנת 1974. כל זאת נעשה ונכתב עבורכם/ן קוראים וקוראות. יובהר כי מאמר זה אינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי עם עורך דין בתחום האמור.
המסגרת הנורמטיבית – חוק יחסי ממון:
החוק הישראלי מקים ברירת מחדל לחלוקת הרכוש בעת פירוד של בני זוג, אלו שאין ברשותם הסדר ספציפי, שהוא הסכם הממון. מדובר בחוק יחסי ממון, התשל"ג–1973 (להלן:" חוק יחסי ממון"). זהו החוק המסדיר חלוקת רכוש בין בני זוג נשואים, שנישאו החל משנת 1974. החוק פועל על פי עיקרון "הלכת איזון משאבים". על פי עקרון זה, תעשה חלוקה שוויונית בנכסים, בהתאם להשקעת כל אחד מהצדדים, בצבירת הנכס.
חוק יחסי ממון / הלכת איזון משאבים:
חלוקת הרכוש בין בני זוג, אשר תחול בעת הפרידה והגירושין בין השניים, יכולה להתבצע בשתי דרכים שונות: הדרך הראשונה היא לפי חזקת השיתוף, שעליה נרחיב בהמשך. חזקת השיתוף חלה על בני זוג שנישאו עד שנת 74' וכן על ידועים בציבור.
דרך נוספת היא בהתאם להסדר איזון משאבים, על פי חוק יחסי ממון. הסדר זה חל על בני זוג שנישאו החל משנת 74' ואילך. הסדר זה יחול כברירת מחדל, על כל זוג שהתחתן לאחר שנת 74' ולא עשה הסכם ממון. למעשה, ההבדל המהותי בין הסדר איזון המשאבים לחזקת השיתוף, הוא כי חזקת השיתוף תחול על זוגות שנישאו עד שנת 74' וכן ניתן להגיש תביעה לחלוקת הרכוש בכל עת, ואילו הסדר איזון משאבים יחול על זוגות שנשאו לאחר שנת 74' ויבוצע בעת פטירה של אחד מבני הזוג או גם במקרה של גירושין.
סעיף 5 לחוק יחסי ממון, מגדיר את אופן חלוקת המשאבים בין בני הזוג וקובע, כי כלל רכושם של בני הזוג יחולק שווה בשווה, לרבות נכסים שרשומים על מי מבני הזוג. באשר לשאלה – מה ייחשב כרכוש משותף? כל רכוש שאותו צברו השניים ברבות השנים, כמו גם נכסים שמי מהם קיבל. כלומר, הרכוש המשותף ייחשב ככל הרכוש שצברו יחד בני הזוג, מתחילת חייהם המשותפים ועד למועד הקרע והגירושין.
הלכה למעשה, סעיף 6 לחוק יחסי ממון, מורה על הערכת שווי נכסי כל אחד מבני הזוג שהינם ברי איזון, וסטייה מהערכה זו תעשה במקרים חריגים בלבד. לאחר הערכת שווי הנכס אצל כל אחד מבני הזוג, עליהם להשוות את השווי ובמידה ואחד גבוה מהשני, אזי על הצד הגבוה לתת מחצית מההפרש, על מנת שהחלוקה תעשה באופן שווה. לעיתים, מתעוררות מחלוקות קשות בין בני הזוג, אשר מובילות לתביעות בערכאות השיפוט השונות.
טרם חקיקת החוק – חלה חזקת השיתוף:
זוגות שנישאו לפני חוק יחסי ממון וזוגות המוכרים כידועים בציבור – חוק יחסי ממון אינו חל עליהם. במקרה זה, תחול חזקת השיתוף. חזקת השיתוף מגדירה כי בני זוג אשר יצרו ביניהם קשר ושיתוף חיים, אזי הקשר יהיה נכון בכל היבט בחיים, לרבות בעניינים ממוניים. מכאן, כי בעת פרידה או גירושין, יש לחלק את רכושם שווה בשווה, זאת פרט לסייגים הנוגעים לרכוש מסוים.
ערכאות שיפוט:
סעיף 8 לחוק יחסי ממון, מקנה לבית המשפט את הסמכות לקבוע הסדר איזון משאבים הסוטה מזה הקיים, וזאת במקרים חריגים בלבד שמגדיר החוק.
לגבי הסכמות לעסוק בחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים, קיימות ערכאות מקבילות, להן הסמכות לעסוק באמור. האחת, בית המשפט לענייני משפחה, והשנייה, בית הדין הרבני. בעקבות קיומן של ערכאות מקבילות, נראה כי קיים מרוץ בין הסמכויות, וזאת בשל העובדה כי הערכאה שאליה תוגש התביעה ראשונה, 'תקנה' את הסמכות הראשונית לעסוק בתביעה.