Menu
שי שפירא ושות'
הדין האישי במדינת ישראל מושתת על ההלכה היהודית הקדומה, אם כי בשל קיומן של ערכאות מקבילות, ישנה השפעה ניכרת גם של החוק החילוני. ההלכה היהודית הקדומה מביאה לידי ביטוי את התפיסה הדתית ששררה בזמנים קדומים אצל היהודים, ולפיה פועלים כיום בתי הדין הרבניים בישראל – המשמשים כטריבונל שיפוטי בנושאי הדין האישי. כידוע, בני זוג אשר מתחתנים תחת חופה וקידושין, כלומר, כדת משה וישראל – עורכים כתובה בעת הנישואין. לשטר הכתובה ישנה חשיבות רבה עוד מימי קדם, וחשיבותה נשארה עד ימינו אנו. אלא שרבים אינם מבינים את חשיבות הכתובה, ולכן, בעת גירושין, מתעוררות בעיות סבוכות ואף מחלוקות, הגורמות לפערים בין בני הזוג. על מנת להבין היטב את חשיבות הכתובה, הן מבחינת הלכתית והן מבחינה משפטית, חיברנו את המאמר שלהלן.
מכאן, שבמאמר שלפניכם/ן נעסוק בכתובה. נבין מהי כתובה, מדוע היא חשובה, מדוע היא קיימת רק בדין היהודי וכן מדוע היא תקפה רק בנישואי דת משה וישראל. עוד נעסוק במאמר זה: בערכאות השיפוט הרלוונטיות. נציג את בית הדין הרבני וסמכויותיו, ובהתאם את בית המשפט לענייני משפחה ונבחן גם את עניין מרוץ הסמכויות אשר נוצר בעקבות קיומן של ערכאות שיפוט מקבילות. כמו כן, נציג את המקרים שבהם אישה תאבד את כתובתה, ומנגד, את המקרים שבהם הבעל יחויב בכתובתה של אשתו.
כל זאת – נעשה ונכתב עבורכם/ן, קוראים וקוראות. נבקש להבהיר כי מדובר במאמר תוכן בלבד, אשר חובר על מנת לחשוף אתכם/ן לעומק נושא הכתובה וכן להתבוננות מנקודת מבט משפטית, על חשיבות הליך הנישואין ועריכת שטר כתובה. לכן, אין לראות במאמר זה כתחליף לייעוץ מקצועי עם עורך דין מומחה.
כאמור, בכל הנוגע לדין האישי במדינת ישראל, קיימות ערכאות שיפוט שונות אך מקבילות, המחזיקות בסמכויות מקבילות לעסוק במספר נושאים הקשורים לדין האישי.
ניתן לומר כי קיומן של ערכאות מקבילות ולא ערכאה מוסמכת אחת, התעורר בשל העובדה כי הדין האישי מושתת על פי ההלכה היהודית, שהיא הלכה דתית קדומה. בעוד ערכאה אחת – בית הדין הרבני – פועלת אך ורק על פי דין דתי, הערכאה המקבילה – בית המשפט לענייני משפחה – משלבת בפסיקותיה גם את החוק החילוני, אך הדין המנחה שאליו כפוף בית המשפט לענייני משפחה, הוא כמובן הדין הדתי.
הבא נציג בקצרה את ערכאות השיפוט, כדלקמן:
בית הדין הרבני הינו ערכאה במערכת המשפט אשר עקרונותיה והחלטותיה מתבססות על הדין ההלכתי. סמכותו של בין הדין הרבני הינה לפי האמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 (להלן: "חוק בתי הדין הרבניים"). לפי הדת היהודית, עקרון העל הוא שמירה על מערכת היחסים בין בני זוג והגנה על מוסד הנישואין. אי לכך, גירושין יעשו במקרה קצה ורק כאשר בית הדין ניסה לגשר בין בני הזוג בכל הדרכים והכלים העומדים לרשותו. בעת בקשה למתן גט על ידי אחד הצדדים, ינסה בית הדין הרבני לגשר ולפשר בין השניים, בעזרת הסכם שלום בית.
השופטים בבתי הדין הרבניים נקראים דיינים. אותם דיינים ממונים לתפקידם על ידי ועדת מינויים בראשות שר המשפטים (בדומה למינוי שופטים). קיימים 12 בתי דין רבניים אזורים, כמקביליו של בית משפט בערכאת שלום, מעליהם בית הדין הרבני הגדול הממוקם בירושלים ויושב כערכאת ערעור.
בית משפט זה הינו טריבונל ייחודי ומומחה בכל הנוגע לענייני התא המשפחתי. את סמכותו לעסוק בדין האישי, שואב בית המשפט מחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ו–1995 (להלן: "חוק בתי המשפט לענייני משפחה"). בין הדברים שבהם יעסוק בית המשפט לענייני משפחה: צוואות וירושות, מזונות, בדיקת אבהות, אימוץ ילדים, תביעות רכוש, משמורת ילדים וכדומה.
היות ובית המשפט לענייני משפחה הוא בית משפט שלום לכל דבר ועניין, אזי גם הליך הערעור על החלטתו, יהיה לבית המשפט המחוזי. כמו כן, על החלטת בית המשפט המחוזי ניתן לערער ברשות לבית המשפט העליון.
בדומה לסמכות הבלעדית המוקנית לבית הדין הרבני, גם לבית המשפט לענייני משפחה ישנה סמכות בלעדית, וזו הסמכות לדון בתביעת אבהות. בשל העובדה כי הדין הדתי מסווג אנשים לפי סטטוס, הרי שיתכן ויהיה כי לאדם מסוים תהיה בעיית סטטוס – בשל בדיקת אבהות. מכאן, כי בית המשפט לענייני משפחה מחזיק בסמכות הבלעדית לעסוק בכל הנוגע לבדיקת אבהות, אישור בדיקת רקמות וכדומה.
יוער, כי במידה ונושא זה יעלה כ'דרך אגב', בשל עיסוק בתביעה אחרת בבית הדין הרבני, אזי בית הדין הרבני יוכל לעסוק בנושא ולחוות את דעתו, אך הוא לא יוכל להורות על ביצוע הבדיקה, ולכן הנושא, באם יתעורר הצורך, יועבר לעניינו של בית המשפט לענייני משפחה.
בשל קיומן של ערכאות מקבילות וסמכויות לעסוק בעניינים דומים, נוצר מרוץ סמכויות ביניהן. כפי שהוסבר לעיל, בית הדין הרבני יוכל לדון בכל הנושאים הנלווים להליך הנישואין והגירושין, כמו מזונות אישה, משמורת ילדים וכדומה. במקביל, לבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות מקבילה לעסוק בנושאים אלו, ומכאן התחיל מרוץ הסמכויות.
היות ובני הזוג יכולים לבחור את הערכאה שאליה יפנו למתן סעד, נוצר מרוץ הסמכויות. ההחלטה לאיזו ערכאה עדיף להגיש את התביעה, לעיתים יכולה לחרוץ את גורל התיק וההחלטה בו. למעשה, "מרוץ" זה הופך לקריטי, כיוון שהערכאה הראשונה שתקבל את התביעה, 'תרכוש' את הסמכות לעסוק בעניין. לכן, כל אחד מבני הזוג, ימהר להגיש את התיק ראשון, כדי לרכוש סמכות לערכאה שבה הוא מעוניין לנהל את התיק.
בשל העובדה כי ישנה השפעה ממשית לערכאה שאליה פונים בדין האישי, אזי כבר בשלב מקדמי זה, נמליץ לפנות לייעוץ אצל עורך דין מקצועי, המומחה בדיני המשפחה ובהצגתם בפני שתי הערכאות, וזאת על מנת לקבל ייעוץ מטיב – לאיזו ערכאה לפנות.
למעשה, הכתובה הינה שטר, המשמש כמסמך התחייבות כלכלית, שעליו חותם הבעל מול שני עדים, לפני קיום החופה והקידושין. עוד מימי קדם, הבינו כי האהבה וההבטחה אינן מספיקות וכי צריך להבטיח את מערכת היחסים, או לפחות את מעמדם הכלכלי של הנישאים, בהסכם. לכן, הומצאה הכתובה, שתיכתב ותיחתם טרם הנישואין, שבה יופיעו כלל התחייבויותיו של הגבר כלפי האישה שאותה הוא נושא. הכתובה תוצג במעמד החופה לאישה ולעיני כל האורחים, והיא בעצם מהווה את טקס הנישואין. כאמור, הדין העברי הוא הדין המחייב את היהודים, ולפיו עליהם לפעול ולנהוג בכל הקשור למוסד הנישואין והגירושין כאחד. לכן, כתיבתה והתחייבותה של הכתובה הוא תנאי הכרחי במוסד הנישואין הדתי. כמו כן, רבים נוטים לחשוב שבשל הצורך להציג את שטר הכתובה לענייני כל המשפחה והאורחים, אזי עליהם להפריז בסכום הכתובה ולכתוב סכום גבוה מאוד, וזאת כמובן על מנת להרשים את כולם.
מכאן נמליץ, כי בעת עריכת הכתובה, יש לנקוב בסכום סמלי, שבו אתם יודעים כי תוכלו לעמוד, ביום מן הימים. ישנם הגורסים כי יצליחו בבוא העת להתחמק מתשלום כתובת האישה ולא לשלם אותה לאישה, אך עליכם לדעת כי כתובתה של אישה נחשבת לאחת מחובותיו של הגבר לאשתו.
כאמור, הכתובה מבוססת על הדין העברי, המורה על חובותיו של הגבר כלפי האישה שאותה הוא נשא. אך לצד חובותיו והתחייבותו של הגבר כלפי אשתו, קובע הדין העברי–דתי גם את חובותיה של האישה כלפיו ואף מציין מקרים, שבהם לא תהיה זכאית האישה לקבל את כתובתה. בשורות הבאות נציג מספר מקרים שבהם האישה תאבד את זכותה לכתובתה, את המקרים שבהם הבעל יחויב בכתובת אשתו וכן נדון בקצרה על ענייני הכתובה, כאשר הבעל נפטר בטרם עת:
המקרה הראשון הוא, במידה ואשתו עזבה את הבית ללא שום הסבר מוצדק, ויתרה מכך, היא זו שפתחה בהליך הגירושין ראשונה, מבלי ליידע את בעלה לפני כן. במידה וקמה האישה ועזבה את בעלה ואת הבית מסיבה שאינה מוצדקת בעייני בית הדין הרבני, היא לא תהיה רשאית לקבל את סכום כתובתה, בשל העובדה כי בהתנהגותה הראתה שהיא זו המובילה ל"פירוק" התא המשפחתי.
חשוב להבהיר, כי במקרים שבהם תציג האישה סיבות קונקרטיות ומוצדקות, בית הדין הרבני לא ישלול את זכותה לקבלת סכום כתובתה. צידוק מינימלי לעזיבתה, יכול להיות לדוגמא – אם הבעל בהתנהגותו גרם לאישה לעזוב את הבית, אם הייתה התנהגות אלימה כלפיה וכדומה.
המקרה השני שבו תוכל להפסיד האישה את כתובתה, הוא במקרה והיא "מורדת". הכינוי מורדת ניתן על פי ההלכה היהודית, לאישה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה. אופן התנהגותה של האישה במקרה כזה, מראה על אי קיום חובותיה ואף זלזולה בבעלה. לכן, אם יטען הבעל להיותה מורדת, תישלל זכות האישה לקבלת סכום הכתובה. כמו כן, בית הדין הרבני יכיר באישה כ"מורדת" בעקבות מספר התנהגויות שונות מצידה, וכל התנהגות שבה האישה יוצאת 'נגד' בעלה, לא ממלאה את חובותיה כלפיו ואף מנסה להרע לו, תיראה בעייני בית הדין הרבני כמורדת.
מקרה נוסף אשר בעקבותיו תאבד אישה את כתובתה, הוא כאשר קיימה יחסי אישות עם גבר אחר, כלומר, אם היא בגדה בבעלה. לכן, אם יטען הבעל וכן יוכיח כי אשתו בגדה בו, תישלל זכותה של האישה לקבלת מזונות. יוער, כי עילת הגירושין המוכרת לבגידה על פי בית הדין הרבני וכן על פי דין תורה, הינה עילת 'זנתה תחתיו', אלא שבעילה זו ישנה מורכבות משפטית רבה, שכן על הגבר להוכיח כי אשתו בגדה בו. רוצה לומר, הנחה כי אשתו בוגדת בו, לא תתקבל על ידי בית הדין הרבני. ומכאן, שהוכחה על ידי הגבר תהיה קשה יותר, בעיקר בשל העובדה כי הוא זקוק לראייה ממשית, כמו תמונה אינטימית עם גבר אחר, התכתבויות אינטימיות או כל הוכחה המראה על יחסי קרבה ואינטימיות בין אשתו לגבר אחר. מכאן נובע עילה נוספת שאליה פונים, במידה ולא מצליחים להוכיח את עילת זנתה תחתיו, וזוהי עילת 'מעשה כיעור'. מעשה כיעור הינו כל מעשה שהאישה עושה ועלול לבייש את בעלה ומשפחתה, כמו לדוגמא – להיפגש עם גבר זר בשעת לילה מאוחרת בסמטה חשוכה. בשל הקושי להוכיח את הבגידה, כיוון שנדרשת פגיעה ממשית בפרטיותה של האישה, אזי ניתן יהיה להשתמש גם בעילת מעשה הכיעור.
נראה כי קבלת סכום הכתובה מותנה בהתנהגות האישה כלפי בעלה וביתה. אם בהתנהגות האישה במהלך הנישואין נפל דופי, ייבדק כל מקרה לגופו, ויוחלט אם האישה זכאית לקבלת סכום כתובתה או לא. בנוסף, חשוב לדעת שהאישה יכולה לאבד את כתובתה בשל מספר מקרים כפי שהצגנו לעיל, אך יש נכסי "צאן וברזל", אשר תמיד יעמדו לרשותה, ואותם לא תאבד האישה בשום מצב או מקרה.
כאמור, נישואין בין בני זוג יהודים, עתידים ואמורים להיות מושתתים על פי ההלכה היהודית–דתית. הדין העברי מאמין במוסד נישואין יציב, אמיתי וכנה בין בני הזוג, כזה המושתת על ערכי כבוד, אהבה, הערכה, הרמוניה וזוגיות מופלאה. על מנת לקיים ולפתח זוגיות שכזו, על בני הזוג, יחד, למלא את חובותיהם אחד כלפי השנייה. ההלכה היהודית מונה אין ספור מצוות, הלכות חשובות, זכויות וחובות החלות בעיקר על בני זוג נשואים. מכאן, כי על מנת לעמוד במוסד נישואין מוצלח ויציב, על בני הזוג לתרום ולתת אחד לשנייה את המקסימום.
לצערנו, בשנים האחרונות, מוסד הנישואין נתפס בעיני רבים כמוסד הניתן לפירוק בכל זמן ובכל עת. בני זוג לא נלחמים עבור האהבה והתא המשפחתי שאותו בנו יחד. למרות הקשיים שבית הדין הרבני מערים על בני זוג המעוניינים להתגרש, פחות ופחות זוגות מחליטים לנסות ולפתוח בהליך שלום בית ומעדיפים 'לפרק את החבילה' כמה שיותר מהר.
הבה נמנה מספר מקרים שבהם האישה תזכה בכתובתה, כדלקמן:
במקרה שבו הבעל מוביל ומבקש להתגרש ללא כל סיבה מוצדקת או הסבר מינימלי, תהיה זכותה של האישה לקבלת סכום הכתובה. כפי שנכתב לעיל, תכלית הכתובה היא בעצם להגן על האישה במקרה שבו היא מגורשת על ידי בעלה. לכן, כאשר הבעל מחליט לגרש את אשתו וכן לפתוח בהליך הגירושין, הוא יחויב בתשלום דמי הכתובה.
מקרה נוסף שבו יחויב הבעל בתשלום דמי הכתובה, הוא בזמן ששני הצדדים החליטו על גירושין, אך לאישה ישנן הוכחות, כי הבעל הוא זה שהוביל בהתנהגותו לגירושין, וכן פניו אינן לשלום בית. במקרים אלו, יחויב הבעל לשלם את סכום הכתובה לאשתו. נבקש להעיר, כי במקרה שבו שני הצדדים, כלומר, הבעל והאישה, הגיעו להחלטה יחדיו, כי הם מעוניינים להתגרש וכן לפרק את התא המשפחתי, יראה בית הדין החלטה זו בעין לא יפה, אך האישה תקבל את סכום כתובתה, כפי שכתוב.
במקרים מצערים שבהם הבעל נפטר בטרם עת והלך לעולמו, עולה השאלה – מה יעלה בגורלה של האישה, מבחינת קבלת חלקו של בעלה המנוח בעיזבון, וכן מה גורלו של סכום הכסף הקבוע בכתובה. כפי שצוין, הכתובה מבטיחה לאישה את סכום הכסף שאותו תקבל במקרה ותגורש על ידי בעלה, או במקרה שהבעל יעזוב את העולם ולכן, האישה תהפוך לאלמנה. בת הזוג אשר הופכת אלמנה לאחר מות בעלה, זכאית למצות את כלל זכויותיה בתביעת סכום הכתובה, כחלק מקבלת הירושה המגיעה לה באופן טבעי, מעצם היותה אשתו של המנוח. סעיף 104 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה–1965, קובע כי חוב הכתובה שווה במעמדו ליתר חובות העיזבון שהשאיר הבעל, אך החוב הוגבל ל"סכום סביר", שאותו כאמור יקבע בית המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה.
חשוב לזכור כי תביעת הכתובה תדון רק במקרה של גירושין ופירוק התא המשפחתי. הליך הגירושין אינו הליך נעים, הן בפן הרגשי והן בפן הכלכלי. זוגות רבים ממהרים להתגרש בעקבות כל בעיה או תרחיש קטן שצץ, וממהרים לשכוח את הבטחותיהם והתחייבותם אחד כלפי השני.
במאמר זה דנו ארוכות בהגדרת המושג כתובה, נחשפנו לערכאות השיפוט הרלוונטיות, לחשיבות שטר הכתובה בעייני ההלכה היהודית, וכן כיצד משפיעה הכתובה על בני זוג הנישאים תחת הדין הדתי. יוער, כי שטר הכתובה אינו מקבל תוקף כזה או אחר בנישואין אזרחיים, בשל העובדה כי הכתובה הינה פרי היווצרות ההלכה היהודית, שאינה מכירה בנישואין שאינם נישואי דת.
שטר הכתובה משמש כחוזה משפטי בין החתומים עליו, ולכן מקבל משמעות משפטית רבה, וגבוהה ביותר בעייני בית הדין הרבני. בשולי הדברים נוסיף, כי בעת עריכת הכתובה, חשוב לזכור לא לנקוב בסכום גבוה, אלא שסכום סמלי וצנוע יספיק גם הוא, זאת כמובן על מנת שתוכלו לעמוד בתשלום הכתובה בעת הצורך ביום הגירושין. כמובן שמומלץ להיוועץ עם עורך דין כבר בתחילת ההליך ואף כבר בשלב עריכת הכתובה.