הגט

הגט הינו מסמך אשר במסירתו מידי הבעל לאשה פוקעים הנישואין והאשה/הבעל מותרים להנשא לבן/בת זוג אחר/ת. אומנם פעולת נתינת הגט הינה פשוטה ביותר אבל חשובה והכרחית לשם המשך חיי הזוג. עובדה זו גורמת לא אחת 'ניצול' לשם סחיטת הצד שכנגד.

מקור דינו של הגט נמצא בתורה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ושילחה מביתו" (דברים כד,א) לפי התורה הבעל הוא הנותן גט לאשתו ובכך פוקעים הנישואין על כל המשתמע מכך.
הגבר, נותן את הגט אך ורק מרצונו החופשי. גט שיתן הבעל מחמת איום מוגדר כ'גט מעושה' ופסול. לעומת זאת, האשה אינה יכולה להתנגד לקבלת הגט והבעל יכול שיתן לאשה את גיטה גם ללא רצונה.
מצב זה הקנה לבעל יתרון מוחץ, אשר הכתיב לאשה את התנאים לגרושין כתנאי למתן הגט.

בשנת 1000 לספירה רבינו גרשום מאור הגולה תיקן תקנה, בה קבע כי הבעל אינו יכול לגרש את האשה אלא לרצונה. תקנה זו התקבלה וכך נהוג כיום בכל תפוצות ישראל. על ידי תקנה זו, נוצר לכאורה, מאזן כוחות בין הבעל לאשה.
לתקנתו של רבינו גרשום ישנם מספר חריגים. לדוגמא אם האשה לוקה בנפשה ואין לה אפשרות לקבל את גיטה או אם בית הדין יחליט כי נישואי הצדדים 'מתו' ועל הצדדים להתגרש. במצבים אלו יתיר בית הדין לבעל לישא אשה חדשה וזאת על ידי התר מיוחד הנקרא 'התר מאה רבנים'.

חיוב בגט

במצבים הלכתיים מסוימים, כגון שהזוג חיי כפרודים במשך זמן ממושך והבעל מנסה ל'משוך' את הזמן, בכוחו של בית הדין ל'חייב' את הבעל בגט.
אומנם, בית הדין אינו כופה עליו לתת את הגט, אבל לאחר פסק דין של 'חיוב בגט' בית הדין יכול להטיל על הבעל 'סנקציות' כגון שלילת רשיון נהיגה עיקול חשבונות בנק וכדו' וזאת עד למתן הגט המיוחל.

כפייה בגט

ישנם מצבים הלכתיים חמורים יותר, בהם בית הדין 'יקח את המושכות לידיו' ויכפה את הבעל לתת גט לאשתו. באם הבעל ימשיך לסרב, בית הדין יוציא צו מעצר והבעל ישב מאוחרי סורג ובריח עד למתן גט.
למעשה, פעמים רבות אחד הצדדים (לרוב הגבר) מנצל את הצד שכנגד כאשר הוא מעכב את מתן הגט בטענות כאלה ואחרות. מומחיותו של העורך דין / טוען רבני להוכיח בפני בית הדין כי ניתן לחייב אותו ואף לכפות בגט. על ידי כך הבעל יתן את הגט בהקדם וללא כל תנאים.

טקס מסירת הגט

מסירת הגט תעשה בנוכחות שני עדים ואין צורך בנוכחות נוספת. הבעל ימסור את הגט לאשה, בדגש על כך שהוא המוסר את הגט לתוך ידיה ללא כל פעולת לקיחה מצידה.