Menu
שי שפירא ושות'
מוסד הנישואין במדינת ישראל מושתת על הדין העברי הקדום. פסיקותיו של בית הדין הרבני מתבססות על הלכות יהודיות קדומות, שלעיתים מעוררות מחלוקות בחברה. זוג יהודי שמחליט לקדם את מערכת יחסיהם ולמסד אותה, נאלץ לעשות זאת ברבנות וזאת בשל הסיבות שהוצגו לעיל.
לכן, נישואין אזרחיים מהווים, במקרים רבים, אלטרנטיבה לדין הדתי במדינה וכן נותנים מענה לאותם זוגות שאינם מעוניינים להתחתן בכפוף לדין הדתי, או לחילופין, לזוגות שנתקלים בקשיים ואיסורים. במאמר זה נסקור, בין היתר, מהו הדין המצוי במדינת ישראל, מהי האלטרנטיבה החלופית, כלומר, נישואין אזרחיים, ומה ההבדלים המהותיים הקיימים בין נישואין על פי הדת לנישואין אזרחיים.
כל זאת נעשה ונכתב עבורכם/ן, קוראים וקוראות. יוער כבר עתה, כי מאמר זה הינו מאמר תוכן בלבד, ולכן אין לראותו כתחליף לייעוץ עם עורך דין מקצועי ומומחה בדיני המשפחה.
כאמור, בני זוג יהודים המעוניינים למסד את קשר ובכך להינשא בארץ ישראל, יאלצו לעשות זאת כדת משה וישראל. דהיינו – בכפוף לדיני ההלכה היהודית והדין האישי הדתי. זוהי למעשה 'ברירת המחדל' של בני זוג יהודים במדינתנו. אלא שבמרוצת השנים, התעוררו מחלוקות רבות בנוגע למוסד הנישואין הדתי במדינתנו. יש שסברו כי מדובר בכפייה דתית קשה, אותה צריכים לקיים בני זוג בלית ברירה. לצד זאת, יש אלו שנתקלו בבעיות ומחלוקות מורכבות בעת הגעתם למעמד הנישואין. לפיכך, התעוררה האלטרנטיבה של נישואין אזרחיים.
כאשר עולה המושג נישואים אזרחיים, מדובר ביכולתם של בני זוג להיות מוגדרים בארץ כ"נשואים", על כל המשתמע מכך, לרבות הכרה משפטית, וזאת כאשר לא ביצעו זאת בהליך היהודי–דתי. הסיבות לקיום נישואים אזרחיים בין יהודים רבות ומגוונות, החל מסיבות אידיאולוגיות וחוסר רצון להתקשר ליהדות, ועד לאיסור דתי שאינו מאפשר את נישואיהם של השניים, לדוגמא: ממזרים, גבר ממשפחת כוהנים המעוניין להינשא לאישה גרושה, עירוב דתות או זוגות חד מיניים. האלטרנטיבה לזוגות אלו ואחרים, היא כמובן הפנייה להליך הנישואין האזרחי, שאינו מתקיים במדינת ישראל, ועל הליך נישואין זה נרחיב בהמשך מאמר זה.
רבים מהזוגות נוסעים ליעדים המאפשרים את הנישואים הנ"ל, לכלל אוכלוסיית העולם, ביניהם נמצא את פראג, קנדה, קפריסין ועוד מדינות רבות. לאחר רישומם של השניים בחו"ל כזוג נשוי, הם יגיעו לארץ, על מנת להירשם במשרד הפנים כנשואים. רישום זה יהווה אסמכתא משפטית על היותם בעל ואישה, וזאת בעקיפת החוק הישראלי האוסר על חתונות מסוג זה. מבחינה פרקטית, אין הבדל בזכויות והחובות המוטלות על זוגות שנישאו בארץ, לבין כאלו שנישאו בדרך עוקפת ונרשמו בארץ בלבד.
הזוגות אשר יוכלו לזכות בהכרה מצד הדין הדתי, על פי כל דת, הינם אלו שדתם זהה (כלומר, זוגות שאינם מעורבים). כמו כן, יוכרו רק זוגות אשר מכירה בהם ההלכה. זאת אומרת, זוגות חד מיניים אשר אינם מוכרים בדת (וגם לא על ידי המדינה), לא יוכלו להינשא על פיה. נוספים על אלה, הם זוגות שעל פי הדת הספציפית, אסורים לנישואין, כדוגמת היהדות: כהן וגרושה. כל אלה יצטרכו למצוא אלטרנטיבה למיסוד הקשר הזוגי שלהם, באם ירצו לעשות כן. זוגות נוספים המוכרים כאתאיסטים ו/או מחוסרי דת וכאלו שמטעמים אידיאולוגיים לא מוכנים להתכוונן על פי מסורת הלכתית, יפנו גם הם לאלטרנטיבות נישואין.
יוער, כי בימינו אנו, בני זוג חד מיניים מבצעים את טקס החתונה, בין אם בארץ ובין אם מחוצה לה, וזאת למרות שטרם חוקק חוק המכיר בבני זוג חד מיניים במדינת ישראל.
בני הזוג יכולים שלא להינשא כלל ולזכות בזכויות וזכאויות המגיעות לזוגות נשואים, וזאת על ידי הגדרתם כ"ידועים בציבור". אלו יוגדרו כבני זוג אשר גרים תחת קורת גג אחת, ויש להם חשבון בנק (ניהול משק בית משותף), וניכר עליהם כי הם מקיימים אורח חיים זוגי ואינטימי, זה לצד זו. זוגות אלו, המוכרים כידועים בציבור, החלו אט אט לזכות בכלל הזכויות, בכלל המוסדות הממשלתיים. ידועים בציבור יוכלו לקבל תוקף משפטי להגדרתם, על ידי הצגת מסמך משפטי המצהיר על מעמדם, בעיקר על ידי הסכם חיים משותפים. הסכם זה נערך בין בני זוג שחיים יחדיו, לאו דווקא ידועים בציבור, אלא גם בין זוגות חד מיניים ואפילו בין זוגות טרם נישואיהם. הסכם זה, בשונה מהסכם ממון, מחיל את כלל הנושאים הכלולים במהלך חיים של זוג. מספר נושאים אשר יכולים להיכלל בהסכם חיים משותפים, וזאת לפי רצונם והחלטתם של שני בני הזוג, הינם: הצהרה אשר מכירה בזוגיותם (כמו ידועים בציבור), הסדרת ענייני רכוש וכדומה.
נישואין אזרחיים הם נישואים רישומיים, אשר מזכים את בני הזוג בהטבות וזכויות החלות על זוגות נישואין, וזאת מבלי שביצעו, בין אם יכלו או לאו, טקס דתי והלכתי בדבר נישואיהם. לאחר נישואין במדינת המכירה בנישואים אזרחיים ומאפשרת נישואים של כאלו שאינם תושבים, הזוג יקבל תעודת נישואין רשמית, יחד עם חותמת "אפוסטיל". אז, יחזרו בני הזוג לארץ, להירשם כנשואים, כפי שהם על פי המדינה בה נישאו. בעבר לא ניתן היה להירשם כך, אך המצב שונה לאחר פסק דין תקדימי בבית המשפט העליון, שבו נקבע כי פקיד הרישום במשרד הפנים, אינו בעל סמכות לקבל החלטה בדבר הרישום, ומכאן, שזוג אשר מגיע רשום כנשוי, יירשם גם כן במרשם הפנים, בסטטוס שבו הוא מופיע.
כאמור, זוגות שנישאו בנישואין אזרחיים, לא ביצעו זאת על פי דת משה וישראל. עם זאת, גם תחום הגירושין בארץ, מוסדר בסמכות בית הדין הדתי, אבל קיים קושי הנוגע ליכולת להתגרש ולהשלכות של היפרדות זוגות כאלה. מכאן, שנעשה הבחנה ברורה בין שני מקרים, כדלקמן:
א- כאשר מדובר בזוג יהודי, אשר בחר לקיים נישואין אזרחיים מטעמי אידיאולוגיה, יצטרך הזוג לעבור בפתחו של בית הדין הרבני, על מנת לקבל גט ולהתגרש. זאת בשל העובדה כי הנישואין והגירושין בין בני זוג יהודים, ינוהלו על פי הדין הדתי בלבד. אלא שקיימת דילמה בבתי בדין הרבניים, לאור אי הכרתם בנישואים של השניים, ולכן הליך הגירושין שונה במעט. הגט שיינתן לבני זוג אלו, יקרא 'גט לחומרא', אשר יינתן על ידי בית הדין הרבני, 'לכל מקרה' שבו היו בני הזוג נשואים.
ב- כאשר מדובר בזוג אשר לא יכול היה להינשא בדת משה וישראל, יופנו השניים להליך "תביעה להתרת נישואין", שהיא תביעה אזרחית אשר נידונה בבתי המשפט לענייני משפחה. היות ואין הכרה בבתי הדין הרבניים, אזי יורה בית המשפט לענייני משפחה, על התרת נישואין בין השניים והחזרתם לסטטוס רווקים בתרשומות המדינה. הליך זה ייקרא 'התרת נישואין'. נישואין אלו יתיר אך ורק בית המשפט לענייני משפחה, ורק לו קיימת הסמכות לעסוק בהתרת נישואין מסוג זה.
בית הדין הרבני משמש כערכאת שיפוט מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה. סמכותה של ערכאה זו נרכשת על פי המתואר בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 (להלן: "חוק בתי הדין הרבניים"). מלבד להסמכת בתי הדין, חוק בתי דין רבניים מסמיך את הנושאים הנדונים בערכאות הללו והם: ענייני גירושין ונישואין. נושאים אלו נדונים בערכאה האמורה בסמכות בלעדית. כלומר, יהודים לא יוכלו להינשא או להתגרש על פי הדת, שלא בפני הערכאה האמורה. מלבד סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני לעסוק בנישואין וגירושין, הוא יוכל לדון גם בנושאים הקשורים מטבעם להליך המרכזי, וזאת על ידי "כריכת" נושא המשנה לנושא העיקרי. לדוגמא, בדבר גירושין, ניתן לכלול: מזונות ילדים ואישה, הסדרי ראייה ומשמורת ילדים, חלוקת רכוש וכן כל נושא נלווה להליך הגירושין בין בני זוג.
בתי הדין הרבניים פרוסים בשניים עשר מוקדים ברחבי הארץ, כאשר ערכאת הערעור הינה בית הדין הרבני הגדול הממוקם בירושלים. בבתי הדין הרבניים פוסקים דיינים, שהם מקביליהם של שופטים, בדרך כלל בהרכבים של שלושה בכל דיון. בחירת הדיינים נעשית בוועדת מינויים של משרד המשפטים, וזאת בדומה למינוי שופטים. אז, יש צורך בידע משפטי ואסמכתאות לכך וכן ידע הלכתי ואסמכתאות מפי אנשי דת.
למרות הסמכות הבלעדית, קיימת בחירה לכאורה באפשרות לפנות בנושאים הנלווים להליך הגירושין, כפי שפורטו מעלה. זאת, כיוון שהערכאה הטבעית לאותם נושאי נגזרת, היא בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה משמש כערכאה העוסקת בכל הנושאים הנוגעים לתא המשפחתי, וזאת כפי שמתואר בחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ו–1995 (להלן: "חוק בתי המשפט לענייני משפחה"). הדוקטרינה המסדירה את חלוקת הסמכות בין השניים, היא בהקניית סמכות לערכאה הראשונה בזמן שבה פותחים את התיק. הערכאה השנייה בזמן הופכת לחסרת סמכות ולכן כל החלטה שתינתן בערכאה השנייה בזמן, תיחשב כ"חריגה מסמכות". לאור כפל הערכאות, נטמע הביטוי "מרוץ הסמכויות", שבו כל אחד מהצדדים ממהר לפנות לערכאה המטיבה עם מצבו.
א- נישואי דת – נישואין בישראל ועל פי דת משה וישראל, ייעשו בכפוף לרבנות הראשית לישראל, הפועלת על פי ההלכה היהודית. בני זוג, גם אם חילונים, אשר יבחרו להינשא שלא על ידי דרכים אלטרנטיביות, כפי שפורט לעיל, יצטרכו לעבור דרך הרבנות ולבצע את הטקס ההלכתי לפיה, גם אם אין אמונה בליבם. ההליך כולל פתיחת תיק ברבנות, שבה ייעשה בירור שטחי הנוגע ליהדותם של השניים. בשורות הבאות נבחן מספר 'נקודות ציון', אותן עוברים בני הזוג, בעת החלטתם להתחתן בנישואי דת:
• בדיקת יהדות: כאשר יעלה ספק לגבי יהדותם, ייעשה בירור מעמיק הכולל בירור דורות אחורה, במטרה להסמיך לנישואים, יהודים בלבד. כחלק מפתיחת התיק הנישואין, יעברו בני הזוג שיעורי דת הנוגעים לטהרה ושמירה על שלום בית. האישה תונחה על ביצוע טבילה במקווה, דבר אותו היא מחויבת לעשות על מנת להינשא ועל שמירת נידה במהלך הנישואין. ביום החתונה, לפני תחילת טקס הנישואין, ישב הרב המחתן עם החתן ויחתימו על כתובה, והיא כמסמך התחייבות לדאגה לצרכי האישה שהופכת להיות בבעלותו, מסמך אשר אודותיו נפרט בהרחבה בהמשך.
• סמלי דת: בטקס הנישואין, ייעשו אקטים סמליים הלקוחים מהדת יהודית, כגון: שבירת כוס, טקס תחת חופה, 7 הברכות והענקת הכתובה לאישה. לאחר ביצוע הטקס, יצהיר הרב המחתן, כי בוצע טקס הנישואין כהלכתו. אז, ינפיקו לבני הזוג, תעודת נישואין המורה על נישואיהם ומאפשרת את רישומם במשרד הפנים, כזוג נשוי.
• כתובה: דבר נוסף אשר מאפיין את הליך הנישואין הדתי בין בני זוג יהודים, הוא הכתובה. הכתובה הינה מסמך, המפרט את מחויבותו של הגבר לדאוג לאשתו, לה הוא נישא ועליה הוא אחראי בכל תחומי החיים. כחלק מחובותיו של הבעל כלפי אשתו, ישנה חובת "כסות ועונה". הפרשנות לכך היא דאגה כלכלית בכל היבט: מגורים, מזון, ביגוד, לינה וכדומה. מלבד למחויבויות במהלך נישואיהם של השניים, הגבר מתחייב שלא יחסר לאישה מאום, גם במידה ויתגרשו, וזאת עד מתן הגט, או במצב שבו תתאלמן האישה. בכתובה יצהיר הגבר על סכום שאותו הוא מבטיח לשלם לאישה בעת סיום הנישואין. את הסכום זה, יכולה האישה לתבוע בצמוד להליך הגירושין, וזאת בהתאם לנסיבות הגירושין.
• גירושין: הליך הגירושין בישראל ייעשה בכפוף לסמכותו של בית הדין הרבני, וזאת בהתאם לחוק בתי דין רבניים. בתי הדין הרבניים אינם ששים לקיים את הליך הגירושין, וזאת בשל הערך העליון בהלכה, שהוא שמירה על שלום בית וקדושת הנישואין. ראשית, ינסו לגשר בין הפונים על ידי בקשה שלום בית.
הליך שלום הבית נתפס בעייני ההלכה היהודית כולה, כהליך חשוב והכרחי כאשר בני זוג פונים לגירושין. הליך שלום הבית מתחלק לשני חלקים חשובים: הסכם שלום בית ותביעת שלום בית. יובהר כי הליך שלום הבית הינו הליך ארוך ובעל משמעות רבה להלכה היהודית, אך במאמר זה נדגים 'על קצה המזלג' את הליך שלום הבית.
הסכם שלום בית, הינו הליך שבו השניים, בעזרת הסכם, יתחייבו לניסיון לשקם את מערכת היחסים, על ידי מעבר על כלל הנושאים שבהם יש לשניים פער. אותו הסכם קובע תקופת ביניים בין בני הזוג, שבה יוטלו מגבלות על השניים, במטרה לחייב את ביצוע ההסכם. ההסכם יכלול נושאים הקשורים לשגרת החיים, לרבות טיפול בילדים משותפים, ניקיון, עבודה של השניים ועוד. באם תקופת הביניים תחלוף ללא השלמת הפערים הקיימים במערכת היחסים, יעברו השניים לקיום הליך הגירושין.
• עילות גירושין: עילות הגירושין המנויות בהלכה יהודית הינן: עקרות – תיחשב רק כאשר בני הזוג נשואים מעל 10 שנים ולא הצליחו להביא ילדים. מומים ומחלות – כאשר לאחד מבני הזוג יש מחלה עליה ידע ולא סיפר על קיומה לבן הזוג טרם הנישואין. מעשה כיעור – עילה המופנית כנגד האישה, אשר ביצעה מעשים שאינם עונים על הגדרת אישה צנועה. בגידה – קיום יחסים אינטימיים של האישה עם גבר שאינו בעלה. אי קיום יחסי מין – לרוב בעקבות מחלת אימפוטנציה. לאחר מציאת עילה והוכחתה, הליך הגירושין יכלול אקט סמלי של גירוש האישה מבעלה, על ידי הצהרת הגבר "מגורשת, מגורשת, מגורשת" כלפי אשתו, זאת במעמד מתן הגט.
כל הנקודות שהוצגו לעיל, מאפיינות את הליך הנישואין וגירושין בדת היהודית. בני זוג יהודים אשר ביססו את קשרם, על ידי פניה למוסד הנישואין הדתי, יעברו את כלל השלבים מהתחלה, פתיחת תיק ברבנות בעת הנישואין, ועד לימודי דת על שלום בית ואהבה. יש כאלו שלדאבוננו גם יטעמו את טעמו המר של הליך הגירושין, גם שם יאלצו בני הזוג לעבור את כלל השלבים הכלולים בהליך הגירושין הדתי. כעת נבחן אילו מהנקודות האמורות, משותפות גם להליך הנישואין האזרחי, אם בכלל.
ב- נישואין אזרחיים – כאמור, נישואין אזרחיים יעשו באמצעות טקס אזרחי שיתקיים באחת המדינות אשר מכירות בנישואין אזרחיים. מדינת ישראל, בימים אלו עדיין אינה מכירה בנישואין אלה, היות והדין האישי מושתת על הלכה יהודית.
כלל הנקודות שנבחנו לעיל, תחת הכותרת 'נישואי דת', מאפיינות את הדת היהודית. אלא שבנישואין אזרחיים אין התייחסות לאף אחת מהנקודות שנבחנו. הנישואין האזרחיים יתקיימו באמצעות טקס פשוט כאמור, בו יבטיחו בני הזוג זה לזו דאגה, אהבה, וכבוד הדדי. יש כאלו שעל אף שהינם מתחתנים בנישואין אזרחיים, עורכים כתובה עדיין. אך בשל העובדה כי כתובה הינה מסמך משפטי השייך לדין הדתי, אזי אין זה רלוונטי בעת נישואין אזרחיים. נבקש להעיר, כי על אף שלא קיים ולו דמיון קטן בין נישואי דת לנישואין אזרחיים, אין זה אומר כי מי מהזוגות שבחרו להתחתן כך או אחרת, זוכים בזכויות אחרות וטובות יותר. לאמור, הזכויות הנתונות לבני זוג יהודים שהתחתנו תחת דין דתי, שוות בדיוק כמו הזכויות להם זוכים בני הזוג שבחרו להתחתן באלטרנטיבה החלופית, שהיא כאמור – נישואין אזרחיים.