המשפט בישראל מבוסס – תיאורטית – על שיטת משפט אדברסרית, שבה ישנם שני צדדים ניצים להליך המשפטי, אשר מושכים כל אחד בטענותיו ובצדקתן ובאמצע – בית המשפט, אשר מטרתו הן לחתור לחקר האמת והן, לבסוף – להכריע בצדקת הטענות של הצדדים. אי לכך, ניתן לומר שבכל תחומי המשפט, אדם יגיע לשערי בית המשפט באי נוחות מסוימת וחשש, שמא טענותיו לא תמיד תתקבלנה.

הדבר מתעצם באופן משמעותי, כאשר המחלוקת המשפטית\עובדתית הינה מול אדם, שהוא לא סתם אדם זר, אלא בן משפחה. בהתחשב בפן הרגשי, שהוא חלק מהמשוואה, בכל הנוגע למחלוקות משפטיות עם בני משפחה, הוקם בית המשפט לענייני משפחה, אשר תפקידו, בין היתר, לתת מענה ראוי ולאפשר קבלת החלטות ענייניות למחלוקות בין בני משפחה, המגיעות לפתחו. בהתאמה, במאמר שלהלן, נסקור ונדון בנושאים הבאים: מהו בית המשפט לענייני משפחה, מה תפקידה של הערכאה המקבילה – בית הדין הרבני, מהו "מרוץ הסמכויות" וכן נסקור חלק מן הנושאים המגיעים לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה.

מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ משפטי עם עורך דין לענייני משפחה.

בית המשפט לענייני משפחה:

בית המשפט לענייני משפחה הינו טריבונל ייחודי, המומחה לכל הנוגע לענייני התא המשפחתי. ערכאה זו הינה זהה לבית משפט שלום, אך השוני הוא במקצועיות שופטיו, שהם שופטים ייעודיים ובעלי התמחות בתחום דיני המשפחה. ככלל, שופטי בית המשפט לענייני משפחה, בדומה לשאר שופטי ישראל, ממונים על ידי ועדה לבחירת שופטים, בראשות שרת המשפטים.

הואיל ובית המשפט לענייני משפחה הוא בעצם ערכאה המקבילה לבית משפט השלום, הרי שעל החלטות בית המשפט הזה, ניתן לערער בזכות לבית משפט מחוזי ולאחר מכן ברשות, לבית המשפט העליון. זאת ועוד, סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, ניתנת מכוח חוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ו–1995 (להלן: "חוק בתי המשפט לענייני משפחה"), אשר מסמיכו לעסוק כמעט בכל התחומים הנוגעים לדיני המשפחה, כמו: ענייני ממון בין בני זוג, מזונות, פונדקאות ואימוץ ילדים, עניינים הנוגעים לשינוי שמות וגיל, נישואין, ירושות וצוואות, תביעות להתרת נישואין ועוד.

לפני חקיקת חוק בתי המשפט לענייני משפחה, לא הייתה ערכאה ייחודית, שבה היה ניתן לדון בתחום דיני המשפחה. כל תחומי המשפחה נידונו בבית משפט השלום ובלי ששופטים מומחים בתחום שפטו בעניינים הללו. השינוי הנ"ל הובא לאור מסקנותיה של וועדה ייעודית שמונתה בנושא, בשם וועדת שינבויים. הוועדה המליצה על הפרדה בין בתי המשפט הרגילים לבין בתי משפט ייעודיים לתחום המשפחה. כמו כן, היא המליצה שאותם בתי המשפט לענייני משפחה, יתמקצעו בתחום, לאור הרגישות בתחומים האמורים, הנוגעים לעניינים שבין בני משפחה, לרבות בני זוג. כמו כן, הוועדה המליצה על קיום דיונים בבית המשפט לענייני משפחה, בדלתיים סגורות, בשל הרגישות הטבעית האופפת סכסוכים בתחום זה.

ערכאה מקבילה – בית הדין הרבני:

בית הדין הרבני הינו הערכאה המקבילה לבית המשפט לענייני משפחה, בכל הנוגע לענייני גירושין ונישואין ונושאים הנלווים להם. הטעם לכך, הוא העובדה שהדין הדתי הוא זה אשר חל בישראל, בכל הנוגע לנישואין וגירושין.

לכל דת בישראל קיים טריבונל דתי, התואם להלכה ולאמונה שלה ולפיו ייקבעו אופן הנישואין והגירושין. בכל הנוגע לנישואין וגירושין של יהודים, הסמכות ניתנת בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 (להלן: "חוק בתי הדין הרבניים"). כמו כן, בבתי הדין הרבניים, השופט נקרא דיין, כאשר דיונים בפני בית הדין נערכים בפני הרכב של שלושה דיינים. המינויים יתבצעו בדומה למינוי שופטים, על ידי ועדת מינויים בראשות שרת המשפטים. בארץ, ישנם 12 בתי דין אזוריים. לצורך ערעור עליהם, קיים בית הדין הרבני הגדול, אשר ממוקם בירושלים. יוער כי החלטותיו מתיישרות עם פסיקה קיימת במדינת ישראל ומושתתות גם על חוקים אזרחים רבים. עם זאת, חשוב לדעת ולזכור כי ההלכה היהודית היא מקור הידע וקבלת ההחלטות, בכל הנוגע לבתי הדין הרבניים.

"מרוץ הסמכויות":

מלבד הסמכות הבלעדית הנתונה לבתי הדין הרבניים, בכל הנוגע לנישואין וגירושין, בית הדין הרבני יכול לדון בכל נושא, אשר קשור מטבעו להליכי הבסיס שבו הוא מטפל. לדוגמא, בהליך הגירושין, בני הזוג יצטרכו לא רק לפרק את יחסיהם, במובן של גירושין פורמליים, אלא גם להסדיר את כל נושאי המעטפת של חייהם הזוגיים, כמו: הסדר ראיה ומשמורת לילדיהם המשותפים, מזונות, חלוקת רכוש וכדומה. כל אלו, הם נושאים אשר יכולים לדון בהם בבית המשפט לענייני משפחה ומכאן נוצר הביטוי "מרוץ הסמכויות".

נסביר: לבית הדין הרבני יש סמכות לעסוק רק בתביעות לגירושין ונישואין, אך הוא גם יכול "לרכוש" סמכות לדון בענייני רכוש ומשמורת, בשני מקרים: המקרה הראשון, הוא בהסכמה של בני הזוג. המקרה השני, הוא במקרה של כריכה. כלומר, אם צד להליך הגירושין מגיש תביעת גירושין וכורך בה את שאר התביעות ומקדים להגיש את התביעה לבית הדין הרבני, הרי שאז האחרון יוכל לדון בתביעות שלא בהכרח הוא יהיה בעל סמכות לדון בהן, באופן רגיל. ללמדנו, כי הסיטואציה המתוארת, יוצרת פעמים רבות מרוץ סמכויות בין בית הדין הדתי, לבין בית המשפט לענייני משפחה.

נושאים המגיעים לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה:

כאמור, בית המשפט לענייני משפחה, עוסק בכל התחומים הנוגעים לתא המשפחתי. להלן, מספר תחומים שבהם דן בית המשפט לענייני משפחה. נציין כי לא מדובר ברשימה מלאה:

תביעה למשמורת והסדרי ראיה – משמורת ילדים הינה הסדר הנוגע למגוריהם של ילדים אשר הוריהם אינם חיים יחדיו, כלומר – גרושים. ככלל, בהיעדר הסכמה בין ההורים לעניין המשמורת והסדרי הראיה, יכריע בסוגיה בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, לפי העניין. זאת ועוד: החלטות הנוגעות למשמורת ילדים, מתקבלות לרוב בסיוע עובדי רווחה. בעיקרון, החלטות הנוגעות למשמורת ילדים, תמיד מבוססות על עקרון העל העומד בפני בתי המשפט לענייני משפחה, שהוא "עקרון טובת הילד". כלומר, כל החלטה תתקבל בשיקול דעת בהתאם לילד הספציפי ולא על פי אינטרסים אישיים של ההורים, שמשתמשים בילדיהם "כקלף מיקוח" בהליך הגירושין.

לשם השלמת התמונה, נסביר כי ישנם שני סוגי משמורת עיקריים: האחד, משמורת בלעדית. במשמורת זו, הורה אחד יוגדר משמורן ותהיה לו סמכות ואחריות על ילדיו, לרבות מגוריהם והשגרה היומיומית שלהם. ההורה שאינו משמורן, יזכה להסדרי ראיה. אלו הסכמים המסדירים את מפגשיו עם ילדיו. לרוב, הסדרים סטנדרטיים יכללו שני מפגשים שבועיים וסופי שבוע לסירוגין. אפשרות נוספת למשמורת, היא משמורת משותפת, שבה מתחלק זמנם של הילדים שווה בשווה בין בית אימם לבית אביהם. כאן לא יתקיימו הסדרי ראיה, מכיוון שהם אינם נחוצים.

התרת נישואין – התרת נישואין מוגדרת בחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית) התשכ"ט–1959 (להלן: "חוק התרת נישואין"). התרת נישואין חלה על בני זוג מדתות שונות, או על בני זוג חסרי דת, או כאשר קיים חשש כי אחד מבני הזוג אינו יהודי. על כל המקרים הללו, לא חלה סמכותו של בית הדין הרבני ולכן בית המשפט לענייני משפחה, הוא הכתובת. ההליך כולל הגשת בקשה על ידי בני הזוג, לבית המשפט לענייני משפחה, כדלקמן: הבקשה לגירושין נשלחת לבית הדין הרלוונטי, שיבדוק האם הבקשה נכללת בתחום סמכותו של בית הדין. במידה והבקשה אינה בסמכות בית הדין, אזי הוא יחזיר אותה, עם המלצתו, לבית המשפט לענייני משפחה. במידה ואין מניעה דתית להתרת נישואין, אזי יורה בית המשפט לענייני משפחה, על התרת הנישואין.

אימוץ ילדים – גם נושא זה מצוי בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. החוק המסדיר הליך אימוץ ילדים הוא חוק אימוץ ילדים, תשמ"א– 1981 (להלן: "חוק האימוץ"). גם כאן, יפסוק בית המשפט לענייני משפחה בהתאם לטובת הילד הספציפי אשר בעניינו הוא דן. תהליך האימוץ, שאותו מלווה בית המשפט לענייני משפחה לכל אורכו, כולל שלושה שלבים עיקריים: הגדרת הילד כ"בר אימוץ", דהיינו – הכרעה של בית המשפט, שלפיה ניתן לאמץ קטין מסוים. לאחר מכן, בא לידי ביטוי הליך האימוץ עצמו, הכולל תקופת מבחן של 6 חודשים, בין הילד בר האימוץ לבין המועמדים לאמץ. לבסוף, מגיע החלק השלישי, שהוא מתן צו על ידי בית המשפט לענייני משפחה והוא צו האימוץ, המורה על מחיקת ההורים הביולוגיים בתרשומות המדינה והפיכת ההורים המאמצים לאפוטרופוסים של הילד.

סיכום:

בית המשפט לענייני משפחה, עוסק בתחומים רגישים ובעלי השלכות מהותיות על דיני נפשות. אם לא מספיקים הנושאים הסבוכים המגיעים לפתחו, נוסף לכך מירוץ הסמכויות עם הערכאה המקבילה, בית הדין הרבני, בכל הנוגע לענייני גירושין ולנושאים הנלווים להם. מכאן, שבעת עיסוק בעניינים הנוגעים לבית המשפט לענייני משפחה, מומלץ להסתייע, כבר מהרגע הראשון, בעורך דין לענייני משפחה. האחרון הוא בעל מקצועיות, ידע והבנה בתחומי ההליכים הנדונים, נוסף על הכרתו את הפסיקה וההחלטות בערכאות השונות. לכן, הסתייעות בו תוכל לתרום רבות ללקוח אשר יפנה אליו.